ניהול סיכוני האקלים והטבע במערכת הבנקאות נכנס לשלב חדש. אם בשנים האחרונות המאמץ המרכזי היה בניית מדיניות, מתודולוגיות ומנגנוני ממשל, הרי שכעת המבחן הרגולטורי עובר לשאלה אחרת: האם הסיכון משנה בפועל החלטות אשראי, תמחור, ביטחונות והקצאת הון. המסמך החדש של ה‑European Central Bank (ה-ECB) ממחיש היטב את השינוי הזה – והוא רלוונטי גם לבנקים ולחברות בישראל.
רקע
במאי 2026 פרסם ה‑ECB מסמך המרכז את הפרקטיקות המובילות (Good Practices) לניהול סיכוני אקלים וטבע בבנקים. המסמך אינו יוצר דרישות מחייבות חדשות, אך הוא משקף כיצד הרגולטור האירופי מצפה מהבנקים לתרגם את ההנחיות הקיימות לפרקטיקות ניהול סיכונים בפועל. המסר המרכזי הוא שאמנם המערכת הבנקאית באירופה התקדמה מאז פרסום הציפיות הראשונות ב-2020, אך היא עדיין רחוקה מיישום מלא ובעל אימפקט עסקי. תפיסת הרגולטור עוברת מלבחון אם "קיימת מדיניות" ללבחון כיצד "הסיכונים משנים בפועל החלטות". זו התפתחות טבעית לאחר שניתנו לבנקים מספר שנים להיערך.
הנתונים מראים על התקדמות משמעותית, אך עדיין לא מספקת
במהלך השנים האחרונות, חל שיפור מהותי ברמת הבשלות של הבנקים בתחום. בין השנים 2022 ל‑2024, שיעור המוסדות בהם אומצו פרקטיקות מובילות עלה מ-3% ל-56%, ושיעור המוסדות ללא פרקטיקות לניהול סיכוני אקלים, צנח מכ־25% לכ־5%.
עם זאת, ההתקדמות אינה אחידה לרוחב כל קווי העסקים. כבר ב-2022 כ-80% מהבנקים האירופאים זיהו חשיפה מהותית לסיכוני אקלים (לעומת 50% ב-2021). למרות זאת, ה‑ECB מצא כי ל־96% מהבנקים היו “blind spots” בזיהוי הסיכונים, ורק כ־25% השתמשו במתודולוגיות מתקדמות למדידתם. נתונים אלו מעידים כי הכרה בסיכון אינה מובילה ישירות ליכולת ניהולית בשלה.
מנגד, בהסתכלות עסקית, היעדר יישום חלקי עשוי לנבוע מהחלטה מושכלת וממיקוד המשאבים בחשיפות המהותיות ביותר. כך קורה גם בבנקים הישראלים, המיישמים כיום רגולציה דומה וממפים את אזורי הסיכון המרכזיים שלהם בהתאם לחשיפתם בפועל, ובוחרים ליישם פרקטיקות מובילות רק ביחס לחשיפות המשמעותיות שלהם.
הפערים ביישום
אז מה השתנה בשנים האחרונות באירופה ובמדינות נוספות בעקבות הרגולציה?
דמיינו חברה תעשייתית המבקשת אשראי להרחבת קו ייצור, או סתם להרחיב את המסגרת לניהול ההון החוזר שלה. בעבר, הדיון בוועדת האשראי היה מתמקד בעיקר בביצועים פיננסיים, איכות הביטחונות, שיעור המינוף ויכולת ההחזר. כיום, יותר ויותר בנקים צפויים לשאול שאלות נוספות: מה רמת הפליטות של קו הייצור? עד כמה המפעל ערוך להתמודד עם גלי חום והצפות? האם הלקוח חשוף לעליית מחיר פחמן, לרגולציה אירופית או לדרישות אקלים מצד לקוחות?
אם התשובות אינן מספקות, הסיכון האקלימי עשוי להפוך מסיכון “תיאורטי” לשיקול אשראי ממשי: ריבית גבוהה יותר, דרישות מידע נוספות, ביטחונות מוגברים, התניות סביבתיות או אפילו צמצום היקף המימון. הסיבה לכך היא לא שהבנק מנסה להפוך את העולם למקום ירוק יותר באמצעות הנעת לקוחותיו. הסיבה היא שהשאלות הללו נוגעות באופן ישיר ליכולת ההחזר העתידית של הלוואה, ולסיכון האשראי של הבנק – אם הייצור עתיר פליטות, המפעל צפוי לספוג ירידה בביקושים מלקוחות וחשוף לרגולציות שידרשו ממנו השקעת CapEx משמעותית בהפחתה; אם המפעל לא ערוך להתמודד עם סיכונים פיזיים, צפויות פגיעות משמעותיות בהמשכיות העסקית וביכולת הייצור תקופות ארוכות בשנה; חשיפה משמעותית לרגולציה ואי עמידה בדרישות לקוחות פוגעות ברווחיות, בנתח השוק ובמיצוב התחרותי של החברה. יחד עם זה שההיבטים החדשים הללו נבחנים כיום בתהליכי אישור האשראי, דו"ח ה-ECB מציין מספר פערים מרכזיים ביישום הפרקטיקות המובילות לניהול סיכוני אקלים במערכת הבנקאות:
1. מעבר ממסגרת ציות ליישום המשפיע על החלטות
הפער המרכזי הוא בין הקמת תשתיות (מדיניות, מבני ממשל, קווי דיווח) לבין השפעה ממשית על החלטות פיננסיות. ה‑ECB מכיר בכך שלרוב הבנקים יש כיום תשתית בסיסית: מדיניות, מבני ממשל, תהליכי זיהוי והערכת סיכון, קווי דיווח ולעיתים גם יעדי אקלים. אולם לפי המסמך, המבחן האמיתי הוא עד כמה המידע הזה משמש בפועל לקבלת החלטות עסקיות. בנקים רבים עדיין מנהלים סיכוני אקלים וטבע כתחום מקביל ולא כחלק אינטגרלי ממחזור חיי האשראי. שאלוני אקלים ו-ESG קיימים, אך אינם משפיעים באופן עקבי על תיאבון הסיכון, התמחור, הביטחונות או התנאים החוזיים מול הלקוח – מה שיוצר “compliance layer” שאינו מפחית סיכון פיננסי.
בנקים מתקדמים כבר משלבים בתהליך חיתום האשראי נתוני פליטות, תוכניות מעבר וטכנולוגיות ייצור ברמת הלקוח, ומחברים בינם לבין החלטות המימון והתמחור. הרגולטור מצפה מהבנקים לעבור מהיגיון של “identify and monitor” ל-“manage and steer” – ולהוכיח שהערכת הסיכונים משנה בפועל את ניהול הפורטפוליו וקבלת ההחלטות העסקיות.
2. תת‑הערכה של סיכוני טבע וסיכונים פיזיים
הרגולטור מדגיש כי למרות התקדמות רבה, קיימת עדיין תת־הערכה מהותית של סיכוני אקלים וטבע במערכת הבנקאית. הפער נובע ממגבלות נתונים, מתודולוגיות לא בשלות, וחיבור מוגבל בין תרחישים אקלימיים לפרמטרים פיננסיים מסורתיים –1PD, 2LGD, שווי ביטחונות, והפסדי אשראי.
הבעיה חריפה במיוחד בסיכונים פיזיים כמו הצפות, שריפות, פגיעה בתשתיות. בעוד שסיכוני מעבר כגון רגולציית פחמן וביקוש למוצרים עתירי פליטות כבר מוכרים יחסית, וחלקם אף פשוטים לכימות פיננסי באופן יחסי, סיכונים פיזיים דורשים יכולות חדשות: מערכות מידע גיאוגרפי (GIS), והבנה של יחסי התלות הכלכלית במערכות אקולוגיות – תחומים שבהם רוב הבנקים בתחילת הדרך.
עוד נטען שהבנקים מסתמכים יתר על המידה על משתני Proxy -מדדים חלופיים והערכות סטטיסטיות, המשמשים את הבנקים בהיעדר גישה לנתונים מדויקים מהלקוחות. ה-ECB מבהיר כי משתני Proxy הם רק שלב ביניים, ומצפה מהבנקים לפתח יכולת ניתוח פנימית המבוססת על נתונים ומודלים ספציפיים ואיכותיים.
3. אינטגרציה חלקית לתהליכי ניהול סיכונים והקצאת הון
הפער השלישי הוא אינטגרציה חלקית של סיכוני אקלים וטבע למסגרת ניהול הסיכונים הבנקאית. הרגולטור מצפה לראות בסיכוני אקלים וטבע כ‑Risk drivers המשפיעים באופן עקבי על קטגוריות הסיכון המסורתיות, ולא כקטגוריית ESG נפרדת. בפועל, האינטגרציה אינה עקבית בין קווי עסקים וסקטורים, ותיאבון הסיכון האקלימי לא תמיד מתורגם למגבלות כמותיות, ספי חשיפה, KRIs מובנים ומנגנוני בקרה.
השונות בין הבנקים משמעותית: בנקים גדולים החשופים לתאגידים בינלאומיים או לענפים עתירי פליטות מפתחים כלים מתקדמים וכלי ויזואליזציה (דשבורדס), בעוד בנקים קטנים מסתמכים על גישות פשוטות מדי. הרגולטור מדגיש כי עקרון הפרופורציונליות אינו פוטר בנקים קטנים מחשיפה לסיכון או מניהולו בהתאם לחשיפתם בפועל, שאינה תלויה בגודל הבנק.
4. תוכניות הפחתת פליטות ממומנות (Transition Planning) ככלי לניהול סיכונים
עבור מוסד פיננסי, האימפקט האקלימי האמיתי נובע מפליטות ממומנות (Financed Emissions) של לקוחותיו ולא מפליטות ישירות. ה-ECB רואה ב-Transition plans של הבנקים כלי מרכזי לניהול סיכונים. הפער הוא שתוכניות רבות מנוסחות רק ברמת יעד-על (כמו התחייבות ל‑Net Zero) ואינן מתורגמות לתהליכים ברמת הלקוח או ענף האשראי, מה שמעלה גם סיכונים משפטיים.
גם כאן ההתקדמות נצפית בעיקר בתיקי אשראי מסחרי, לתאגידים גדולים ובענפים עתירי פליטות – בהם קיימים נתונים זמינים יותר ולחץ רגולטורי משמעותי יותר. זאת למרות שעסקים קטנים או חברות מענפים אחרים חשופים לעיתים לסיכוני מעבר אף יותר, בשל היעדר משאבים להתאמות טכנולוגיות ורגולטוריות.
פער זה בולט במיוחד ביחס לבנקים בישראל, שבה הצבת יעדי הפחתה מפורשים לפליטות ממומנות עדיין אינה פרקטיקה רווחת, גם בקרב מוסדות שכבר מודדים ומדווחים פליטות ממונות זה מספר שנים – וזאת בניגוד למגמה העולמית והאירופית.
5. סיכוני טבע – הפער הגדול הבא
ה-ECB מסמן את סיכוני הטבע כאחד התחומים שבהם רמת הבשלות של הבנקים עדיין נמוכה במיוחד. בעוד שסיכוני אקלים כבר הפכו לחלק מוכר יותר מהשיח הבנקאי, סיכוני טבע – כגון תלות במים, קרקע, שירותי מערכת אקולוגית ומגוון ביולוגי – עדיין אינם מנוהלים באופן שיטתי ברוב הבנקים.
הפער המרכזי הוא קושי בתרגום פגיעה במערכות טבעיות לסיכונים פיננסיים לבנק – סיכונים שהם פחות אינטואיטיביים מסיכוני אקלים ומורכבים לכימות. הפרקטיקות הבשלות יותר בתחום כיום, שעדיין מתפתח ומשתכלל, כוללות מיפוי סקטורים בעלי תלות גבוהה במשאבי טבע, שימוש בכלים חיצוניים כגון מאגרי מידע סביבתיים, זיהוי אזורים גיאוגרפיים רגישים, ושילוב שאלות הקשורות לסיכוני טבע בתהליכי חיתום אשראי ללקוחות מהותיים.
הציפייה היא שהבנקים יתחילו להטמיע ניהול סיכוני טבע בגישה פרופורציונלית ומבוססת מהותיות, ולא ימתינו לסטנדרט מושלם.
סיכום: המשמעות הפיקוחית לבנקים וחברות ריאליות
ה-ECB מאותת כי המערכת הבנקאית עברה משלב המודעות והתשתיות לסיכוני אקלים אל שלב ההטמעה העמוקה והוכחת השפעה על החלטות בפועל – כחלק מתשתית ניהול סיכונים. השלב הבא דורש הטמעה, ביסוס מתודולוגיות, חיבור לתהליכי ליבה פיננסים והשפעה על החלטות בפועל.
בישראל קיימת רגולציה דומה, אשר לה חשיבות גבוהה עקב כך שישראל מוגדרת כמוקֵדָה (Climate Change Hotspot) ולכן חשופה במיוחד לאירועי קיצון אקלימיים. הבנקים הישראלים עומדים בחלק מהתחומים בסטנדרט האירופי המקובל, אך סביר להניח שגם בנק ישראל ישקף בהדרגה ציפיות דומות לעליית מדרגה יישומית. לפיכך, כמו הבנקים באירופה, גם הבנקים המקומיים נדרשים להמשיך ולשכלל את התהליכים שלהם.
לבסוף, הרגולציה הבנקאית עתידה להשתרשר לכלל המשק. החברות הריאליות בישראל, שנמצאות מאחור בניהול חשיפות האקלים שלהן, חייבות להבין כי לאי-העשייה תהיה השפעה ישירה על תנאי המימון שלהן. ניהול סיכוני אקלים אינו פריבילגיה לחברות מתקדמות ב-ESG, אלא הכרח לכל מי שרוצה לשמור על מעמדו מול הבנקים לאורך זמן.
PD – [^1]: Probability of Default – הסיכוי שהלקוח לא יעמוד בתנאי ההלוואה. בעולם הוא מבוסס על מודלים סטטיסטיים פיננסיים, בעוד בישראל המדד מתבסס לרוב על מודלים לא-סטטיסטיים (מודל מומחה).
LGD – [^2]: Loss Given Default – שיעור ההפסד של הבנק בהינתן כשל שוק (לרוב, חלק ההלוואה שאינו מגובה בביטחונות).
